באונטי לאנינים – "סושי" קוקוס ושוקולד משובח

הסושי המתוק בעולם - קוקוס ושוקולד

הסושי המתוק בעולם – קוקוס ושוקולד

את החטיף המופלא הזה למדתי להכין לפני שנים רבות בסדנה הרצינית הראשונה שלקחתי בקונדיטוריה מימיי. זו היתה סדנת פטיפורים בת 5 ימים בבית הספר לקולינריה "פיטר קמפ" (לימים שונה שמו ל- ICE – Institute of Culinary Education), בניו יורק.

ומה כל כך מופלא בו? ובכן, ראשית הוא וריאציה משובחת לחטיף הבאונטי שהיה אהוב עליי בילדותי. בימים שבארץ חוץ מטוויסט (איכס! אני יודעת, לא אומרים איכס על אוכל, אבל במקרה הזה אין ברירה), וטורטית, שמשך לכיוון המריר ולכן אהבתי אותו, לא היו בארץ חטיפי שוקולד ראויים. בחו"ל, לעומת זאת, היה את הבאונטי – שילוב מקסים של קוקוס מתוק ושוקולד חלב ברמה סבירה, שגרם לי להתאהב בו מיידית. כמובן שבכל נסיעה לחו"ל של קרוב משפחה מדרגה זו או אחרת הוזמן משלוח של באונטי. בימים ההם אפילו בדיוטי פרי לא ניתן היה להשיגו. מאוחר יותר גם הבאונטי "עשה עלייה" לארץ באריזתו הלבנה-כחולה המהודרת, עם מגשית הקרטון הפנימית עליה הונחו 2 החטיפים, זה לצד זה.
מבחינתי זה כבר היה בשלב מאוחר יותר, השלב בו נטשתי את שוקולד החלב לנצח, לטובת אחיו המריר והמשובח.
נחזור לסושי שלנו, הוא אלגנטי וחתיך, נייד, יש לו את אפקט הוואו, הוא מוגש במנות אישיות והכי חשוב – טעים, ללא חומרים משמרים, מייצבים וכו', והוא עשוי משוקולד מריר! לזה אני קוראת משובח.

לכן, כאשר ב"כחומר ביד הבלוגר" של מנטקה הכריזו על חטיפי שוקולד כחומר הגלם החודשי, ידעתי מייד שזה הזמן לגלות לעולם על הבאונטי המשודרג הפרטי שלי.
ברוח התקופה ודרישות השוק, פיתחתי לו גירסה טבעונית , שעולה על אחותה החלבית מבחינת הטעם והמרקם.
הסושי הוא נטול גלוטן מטבעו, רק צריך להקפיד ולהשתמש בקוקוס נטול גלוטן. למקפידים, נא לשים לב, הקוקוס הוא מוצר עם סכנה גבוהה לזיהום משני. אני קונה קוקוס נטול גלוטן בפסח לכל השנה ומקפיאה. להמשיך לקרוא

יש לי ריבה הכי טובה – ריבת תות עץ בניחוח לימון

ריבת תות עץ

ריבת תות עץ

והפעם  באמת – הריבה הכי טובה והכי מיוחדת שיש – ריבת תות עץ.
לא ניתן לרכוש אותה בשום מרכול (אני בכל אופן לא מצאתי), ואין פה קיצורי דרך, החל מהקטיף, עובר במיון ובניקוי וכלה בבישול ובצנצון, הכל דורש דיוק ומסירות, אבל כל כפית של הריבה הזו, פשוט שווה את זה.

סבתא שלי, ממי, עליה השלום, היתה מכינה את הריבה הזו כמו שהכינו ריבות פעם – המטרה היתה לשמר את פירות הקיץ ולהכין פינוקים קטנים בזול. היא היתה שוקלת את הפרי במאזנים שלה (אלה עם משקולות הברזל החלודות), מוסיפה סוכר ביחס של 1:1, כלומר ק"ג סוכר על כל ק"ג פרי ומבשלת את הריבה עד לקבלת יציקה סמיכה שהיתה נשמרת שנים על גבי שנים.
אלו היו הריבות אז, ואנחנו, שלא הכרנו שום דבר אחר, חיכינו לעונת התותים ולריבה הספציפית הזו. אני במיוחד אהבתי את התפצפצות גרעיני הפרי הקטנים בפה, שהיוו מבחינתי את "הדובדבן שבקצפת".

מידי שנה, מעט אחרי פסח, אני מתחילה לחפש על המדרכות והכבישים את ה- סימן שתותי העץ הבשילו. לא נעים להגיד, אבל כשמתחילים לראות קקי סגול של ציפורים עם גרגירי תות עץ בתוכו, אז יודעים שזהו זה, הגיעה העת.
אני מעמיסה על הרכב סולם, קערה ומגבונים לחים והולכת לכסח את העץ הציבורי הכורע תחת עומס הפרי.

בבית אני מנקה את הפרי היטב, שוטפת, מסננת, בוררת ובוחרת רק את התותים הראויים, קוטמת את העוקץ ורק אז מתחילה הכנת הריבה.

הערה אחרונה לפני שמתחילים בהכנה – התות עצמו יפיפה ובעל טעם ייחודי, אם כי הוא תפל מעט בפני עצמו. אני אוהבת "לקשט" אותו בניחוח ובמעט חמיצות של לימון, ולכן אני מוסיפה לריבה קליפת לימון מגוררת, מיץ לימון וליקר לימונצ'לו תוצרת בית, אותו מכין באהבה רבה אבא שלי.

להמשיך לקרוא